פסק-דין בתיק עת"מ 14653-06-12

בפניי עתירה מינהלית.

1. העותרת היא אזרחית ישראל. העותר הוא אזרח אתיופי. הוא נכנס לישראל שלא כחוק במרץ 2003. בקשתו למעמד פליט נדחתה על ידי הוועדה המייעצת לענייני פליטים (2.3.05, נספח ד' לכתב התשובה). העותרים נישאו בנישואין המכונים "נישואי סלבדור" (2.12.2004, נספח א'2 לעתירה). לטענתם, חיו חיים משותפים משך מספר שנים. בקשות של העותרים למתן מעמד לעותר, מכוח נישואיהם, נדחו על ידי משרד הפנים (20.12.05, נספח ב' לעתירה; 26.3.07, נספח ה' לעתירה). חרף החלטות שונות שהורו על יציאתו מן הארץ, העותר נשאר בתחומי המדינה. הוא נעצר ביום 4.2.10. בהמשך לכך גורש ביום 5.3.10.

2. בהמשך לכל האמור, פנתה העותרת למשרד הפנים בבקשה להתיר לעותר לשוב לתחומי המדינה (8.6.10, נספח ו' לעתירה; 19.9.10, נספח ז' לעתירה). הבקשה נדחתה (29.11.10, נספח ח' לעתירה). ערר על ההחלטה נדחה (20.3.11, נספח ט' לעתירה). השגה שהגישה העותרת נדחתה גם היא (25.4.12, נספח א' לעתירה). מכאן העתירה שבפניי. הסעד העיקרי המבוקש בעתירה הוא להורות למשיב להתיר לעותר להיכנס לתחומי מדינת ישראל ולהצטרף לעותרת. בתוך כך מבוקש להכיר בזכותה של העותרת לחיי משפחה בישראל עם העותר.

3. דין העתירה להידחות, הן מחמת טעם סף שעניינו ניקיון כפיים, והן לעיצומה. אפרט עתה את השיקולים ביסוד קביעות אלה. תחילה אדון בטענת הסף.

ניקיון כפיים

4. יש ממש בטענת חוסר ניקיון הכפיים שמעלים המשיבים. מן החומר שבפניי עולה, כי העותר נקט, באופן עקבי ומתמשך, בגישה של עשיית דין עצמית. הוא התעלם מהוראות מחייבות שניתנו בעניינו וזלזל בהן. הוא לא נמנע, פעם אחר פעם, מהעלאת טענות כוזבות בפניי הרשויות המוסמכות. לכל אלה לא ניתן הסבר כלשהו. במצב דברים זה, ישנו בסיס מוצק לסילוק העתירה על הסף, בשל חוסר ניקיון כפיים מהותי (השוו בג"צ 584/04 העמותה למען כנסיית ישוע האדון (ע"ר) נ' המשרד לענייני דתות (2006)). אפרט את התשתית העובדתית ביסוד קביעות אלה.

5. כאמור, העותר נכנס לישראל שלא כחוק בשנת 2003. בקשה שהגיש לקבל מעמד של פליט נדחתה. בהחלטה לעניין זה (נספח 7 לכתב התשובה, 2.3.05) צוין בין היתר, כי מסמך שהגיש העותר לביסוס טענותיו, נמצא לא אותנטי. נמצאה גם חוסר אמינות בטענותיו.

6. בהמשך לכך, בקשה של העותרת למשרד הפנים בעניינו של העותר נדחתה (נספח ב' לעתירה, 20.12.05). בהחלטה התבקש העותר לצאת את הארץ. הוא התעלם מן הדבר, והמשיך בשהייתו בתחומי המדינה.

7. החלטה נוספת בעניינו של העותר ניתנה על ידי בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (נספח ד' לעתירה, 1.3.06). בהחלטה נצטווה העותר לעזוב את ישראל תוך 30 ימים מיום מתן פסק דין בעתירה שהגיש (עת"מ 176/06 (מחוזי י-ם)). העתירה האמורה נמחקה ביום 15.3.06 (נספח ג' לעתירה). גם עתה, לא פעל העותר כפי שנצטווה, והמשיך בשהייתו בתחומי המדינה.

8. בהחלטה נוספת, מיום 26.3.07, נדחתה בקשה למתן מעמד לעותר בישראל (נספח ה' לעתירה, 26.3.07). בהחלטה האמורה נקבע כי על העותר לצאת מהארץ תוך שבועיים מקבלת המכתב האמור. אף בהזדמנות זו לא נהג העותר כפי שהצטווה. הוא נשאר בתחומי מדינת ישראל, עד שנעצר וגורש בשנת 2010.

9. לכל האמור יש להוסיף את התנהלות העותר לאחר שנעצר בשנת 2010. מפרוטוקול שימוע שנערך לעותר (4.2.10, נספח יג' לעתירה) עולה, כי כאשר נעצר, מסר העותר זהות כוזבת לפקחים. עולה גם, כי מסר בשימוע פרטים כוזבים אודות שימועים שהתקיימו, כביכול, במשרד הפנים, ואודות מסמכים שנמסרו, לטענתו, למשרד הפנים. לפרטים שנמסרו כאמור לא היה יסוד.

10. התמונה הכוללת היא של עשיית דין עצמית והתנכרות שיטתית להוראות הדין והרשויות המוסמכות שניתנו בעניינו של העותר. התנהלותו של העותר היתה מלווה, לכל אורך הדרך, במצגים כוזבים כלפי הרשויות. כאמור, לכל אלה לא ניתן הסבר מניח את הדעת. בנסיבות אלה, דין העתירה להידחות על הסף, בשל חוסר ניקיון כפיים של העותר.

11. לעותרים אין מענה משכנע בנקודה זו. טענתם העיקרית היא, כי חוסר ניקיון הכפיים האמור נרפא, נוכח העובדה שהחלטת ועדת ההשגה בעניינם אינה נסמכת על עניין זה. לא אוכל לקבל טענה זו. הרשות המוסמכת ביססה את ההחלטה בעניין העותרים גם על נושא זה (ראו נספח טז' לכתב התשובה, 29.11.10). בלא קשר לכך, טענת הסף האמורה מהווה חלק מן הדין החל בבית המשפט לעניינים מינהליים (סעיף 8 לחוק בית המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס - 2000). אין בכך שוועדת ההשגה בחרה שלא להשתית החלטתה על עניין זה כדי לשנות דבר מה. משכך, אני דוחה את הטענה האמורה של העותרים.

12. דין העתירה להידחות גם מן הטעם, שלא מצאתי בחומר שבפניי עילה להתערב בשיקול דעתה של הרשות המוסמכת. לעניין זה אפנה עתה.

שיקול הדעת בעניינם של העותרים

13. על המסגרת המשפטית החולשת על המקרה שבפניי אין מחלוקת. נקודת המוצא מצויה בהוראת סעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב - 1952. הוראה זו מאפשרת, מקום בו מדובר בשני בני זוג נשואים, אשר אחד מהם הוא אזרח ישראל, ליתן אזרחות לבן הזוג השני. אין מדובר בזכות אוטומטית. הקניית האזרחות נתונה לשיקול דעתה של הרשות המוסמכת, הוא שר הפנים (ראו בג"צ 4156/01 דימיטרוב נ' משרד הפנים פ"ד נו(6) 289 (2002)). המדובר בשיקול דעת רחב. במסגרת שיקול הדעת, שיקול מרכזי הוא האם קשר הנישואין הנטען הינו כן ואמיתי (בפיסקה 7). הלכה למעשה עניין זה נבחן על פי נוהל התאזרחות בני זוג זרים, אשר נקבע על ידי משרד הפנים. נוהל זה, בגדרו נקבע "ההסדר המדורג", אושר על ידי בית המשפט העליון (בג"צ 3648/97 סטמקה נ' שר הפניםפ"ד נג(2) 728 (1999)). תכליתו העיקרית של הנוהל האמור היא למנוע ניצול לרעה של האפשרות לרכוש אזרחות ישראלית, מכוח ההסדרים החוקיים שתוארו לעיל.

14. הפעלת שיקול דעתה של הרשות המינהלית צריכה להיעשות על יסוד ראיות מינהליות. משקלן הראיות הנדרשות נגזר ממשקל הזכות בה מדובר, ומעוצמת הפגיעה בה (בג"צ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת פ"ד מח(5) 412 (1994) בעמוד 425). כך הוא גם במקרה הנוכחי, בו מדובר בזכות היסוד (של האזרח הישראלי) לחיי משפחה בתחומי מדינת אזרחותו. בתוך כך, ההיבטים האישיים, הרגשיים והאינטימיים הכרוכים בזכות זו מחייבים גילוי של רגישות ותשומת לב ראויים בהפעלת שיקול הדעת (השוו בג"צ 394/99 מקסימוב נ' שר הפנים פ"ד נח(1) 919 (2003), בפיסקה 16).

15. בתוך כך, נטל הראייה להוכחת כנות הקשר רובץ על העותרים (ראו עע"מ 615/10 איגנטייב נ' משרד הפנים - מינהל האוכלוסין (2010), על רקע פסק דין בית המשפט המחוזי באותו עניין). לעניין נטל הראייה נקבע עוד בפסיקה, כי מקום בו מדובר בנישואין אשר נערכו כאשר אחד מבני הזוג שוהה בתחומי מדינת ישראל שלא כדין, מוטל על בני הזוג נטל כבד מן הרגיל להוכיח את כנות הנישואין (עניין סטמקה הנ"ל, בעמוד 783 - 784). נקבע, כי נדרשת לעניין זה "מידת ראיה גבוהה מן הרגיל".

16. על רקע עקרונות אלה, יש לבחון את נתוני המקרה שבפניי. החלטת משרד הפנים (נספח טז' לכתב התשובה, 29.11.10) היתה מבוססת על תיעוד מן השנים 2005, 2007, לפיו העותרת התלוננה על אלימות מצד העותר, ומסרה כי אינה בקשר עימו. היא התבססה גם על כך שמן השימוע שנערך בשנת 2010 עלה, כי העותרים נפרדו, כך שהאחד מהם גר בירושלים והאחר בתל אביב. עוד התבססה ההחלטה על התמונה המתוארת לעיל לעניין חוסר ניקיון הכפיים של העותר. טעמים אלה אושרו ביסודם, תוך פירוט והרחבה מסויימים, בהחלטת יו"ר ועדת ההשגה נשוא העתירה.